היום הראשון למלחמה

 17.7.2014

התאריך הזה ישאר חקוק אצלי לעד. זה היום שבו נכנסתי לעזה, שממנה אצא אדם אחר.

בשעות אחה"צ הגענו כל הגדוד לשטחי הכינוס שמהם אנחנו עתידים להיכנס רגלית לשטח רצועת עזה ממש בעוד כמה שעות. אלו היו שעות מתוחות מאד שמדי פעם מישהו ניסה לספר בדיחה צולעת כדי להפיג מעט מן המתח. רוב הזמן היינו עסוקים בארגונים אחרים של הציוד - ציוד הלחימה, ציוד רפואי, והאוכל ל-72 השעות הראשונות.

אחת המשימות הנוספות שהיו לי בתור הפראמדיק של הגדוד, בכל התקופה הזו נוסף על הטיפול הרפואי, היא כשירות החובשים והלוחמים במתן עזרה ראשונה. אני זוכר היטב את כל התרגולים שערכתי, הציוד שארגנו יש מאין, ואת הפרצופים הדואגים של הלוחמים שפגשתי וחששו מהפציעה, או חמור מכך. לכל אחד שדאג או שאל אמרתי שאני כאן ושעם כל פלוגה יש חוליה רפואית עם פראמדיק או רופא, שיעשו את כל מה שהם יכולים בכל רגע נתון ובכל מצב. בתוכי חשבתי, שאם אני אפצע, זה כבר סיפור אחר.

"סדר תנועה לכניסה עכשיו!"

רצועות הקסדה מתהדקות על הראש, הווסט נמתח, והתיק לואו הכבד מונח על הגב. אנחנו מוכנים. עומדים בסדר תנועה לקראת הכניסה לצפון רצועת עזה. מעלינו חוליפם מטוסים ומסוקי קרב. אנחנו שומעים את רעם התותחים ומריחים את העשן העולה. המון רעש, אבל בשלב הזה, באיזשהו סדר מופתי שכזה. קדימה, מתחילים לזוז. הליכה איטית וקצת מסורבלת. עוברים דרך נקודת הבדיקה של רס"ר הגדוד והשלישה, מוודאים דסקיות. תחושה איומה עוברת לי בגוף. הרס"ר נותן לי טפיחה על השכם, מאחל בהצלחה ושאעשה מה שאני יכול כדי שהוא לא יצטרך לעבוד קשה השבוע. הבנתי בדיוק למה הוא התכוון.

עוברים את גדר הבטחון. ערבוב תחושות של עוצמה, גאווה אדירה על הזכות להילחם, וחשש מהלא נודע. אני מריץ בראש כל הזמן מקרים ותגובות. לחימתיים ורפואיים. בסופו של דבר, אני לא לוחם בהכשרה. אני פראמדיק. טירונות 03 סה"כ וקדימה לגדוד לוחם. למזלי, היו לי כמה חודשים טובים להתאמן עם הגדוד ולצבור נסיון ובטחון משמעותיים. אבל החשש כינן בתוכי במידה מסוימת, ואמרתי לעצמי שעכשיו זה ממש לא הזמן. עכשיו נלחמים. עכשיו אנחנו אריות. בדיוק כמו שאמר מפקד הגדוד.

"כולם עכשיו מצב שכיבה על הרצפה ולא לזוז!"

פצצות מרגמה נוחתות סביבנו. מעין לוטו לא מוצלח שכזה, מי יזכה שהיא תיפול לידו ומי לא. לפתע, הוראה חדה בקשר - מחבלים יצאו ממנהרה, כולם מצב שכיבה עכשיו ולא לזוז. צרור יריות חזק. עוד אחד. דממה. יש לנו פצוע בגדוד, כנראה פצוע קשה. אחרי כמה שעות נודע לי שהוא כבר לא פצוע, אלא נהרג. הבנתי שזה אמיתי, וזה הזמן להראות את מה שאני יודע ולעשות כל דבר על הצד הטוב ביותר שנדרש.

כובשים קו בתים ראשון ומתחילים בטיהור הבתים. עוד מעט עולה השחר וברור לנו שעם עלות השחר יתחילו נסיונות תקיפה משמעותיים כנגדנו. אנחנו מתקדמים ותופסים עמדות שליטה. החוליה הרפואית שלי מחפש את המקום הטוב ביותר כדי לקבוע כנקודת טיפול בפצועים, בהתאם לסביבה ופריסת הכוחות. אנחנו בדריכות שיא, ממש על הקצה. 

ואז שקט. דממה מוחלטת. מהכיבוש הראשון, היום הפך להיות שקט. דילגנו לבית נוסף אותו כבשנו ביבש, בלי ירי חי. לא היו אירועים חריגים אצלנו. מתחילים להבין שחלק משגרת מלחמה היא שגרת שקט ודממה. 

סגן מפקד הפלוגה מבקש ממני להצטרף אליו לבדוק חייל, אומר לי שאין צורך שאביא את התיק הרפואי. לא הבנתי מדוע, אבל ידעתי שהציוד הקריטי להצלת חיים עליי בוסט ושהוא לא מטומטם, אז הלכתי איתו לחדר אחר בבית. ראיתי אותו שם מכוסה באבק, חיוור ושקט. עיניים מתות. הסתכלתי עליו, אמרתי ל - אלכס, מה שלומך? למרות שלא הייתי צריך לשאול. הוא היה ב"הלם קרב". לא זז, לא תפקד. ראה את עצמו מת ולא היה מוכן לעשות דבר. התהלך כמו זומבי. התחלתי לעבוד איתו כמו שלימדו אותנו בקורס ותרגלנו בימים האחרונים. דיברנו, הפעלתי אותו, נתתי לו לאכול ולשתות. מתוך הטיפול הקטן בו, הגיע אלי גל ענק של בטחון. אלכס התאושש. הצבע חזר אליו והוא תפקד מעולה עד סוף הלחימה. 

אני למדתי שיעור חשוב באותו הרגע. מעבר לפציעות הפיזיות, חמורות לא פחות הן הפציעות של הנפש. פציעות שלוקח זמן רב יותר לאתר לעיתים, והטיפול בהן עלול להיות ארוך, מכאיב ומתיש. כמו שאני חווה על בשרי היום, כמעט עשר שנים אחרי אותו היום.

השמש התחילה לשקוע על היום הראשון ללחימה, והחושך החל לשלוט.

עד כאן להיום.