הקנאה שבפציעה

כמה קנאתי בעידו שנפצע ויצא מהחרא הזה.

אנחנו כבר שבוע בתוך הרצועה. שבוע של לחימה. של זיעה. של קהות חושים. 

שבוע שבו אין יום ולילה, יש רק אור וחושך.

שבוע שבו הלכלוך של הזיעה מתערבב עם הדם.

שבוע שבו הסרחון מהפה מתערבב עם הסרחון מהזבל ברחובות והאוכל שנקרב בבתים.

שבוע של לחימה עיקשת, הפצצות, יריות, והפגזות, לצד שמיעת שיגורים ואזקעות "צבע אדום" מהמרחק.

שבוע של חוסר וודאות מוחלטת.

לא יודעים אם שוב יהיה עיכוב באספקה של המים, האוכל והציוד - אז הכל במשורה.

לא יודעים כמה זמן עוד נהיה בתוך החרא הזה. מלכתחילה, אמרו לנו 72 שעות וזהו. בפועל, רחוק מהמציאות.

שבוע של משחק עם הגורל.

שבוע של "כמעט". כמעט נפגעתי מהירי, כמעט נפגעתי מהנ"ט, כמעט. רק כמעט.

אחרי כמה ימים, ה"כמעט" החל להפוך ל"הלוואי".

הלוואי ואפגע, אפצע, ואז אקבל וודאות. אדע שאני בדרך החוצה. זה יכאב, זה לא יהיה נעים, אבל לוודאות הזו תהיה תחושת חמימות. אני אדע שאני בדרך החוצה.

התחלנו לשחק עם הגורל. להתגרות בו. להוציא את היד החוצה מהחלון. לעמוד קצת חשופים יותר. קצת. לא רצינו למות, רצינו רק ודאות, רק להיפצע כדי לצאת.

אחרי כמה שעות עידו נפצע.

היתקלות לא פשוטה שבמהלכה חוסלו כמה מחבלים, אבל עידו נפצע בה. קיבל כדור וכמה רסיסים. אבל עידו שמח. כמה שהוא שמח. הענקנו לו טיפול רפואי, עצרנו את הדימומים, נתנו לו משככי כאבים, ועידו שמח. חזר על זה שוב ושוב. כמה שהוא שמח על הפציעה שלו והיציאה שלו מהמקום המגעיל והמחורבן הזה.

וכמה שאני קינאתי בו על כך שהוא נפצע, ואני - לא. 

הפציעה שלי הופיעה אחר כך, אבל לא רציתי בה. לא מאחל אותה לאף אדם אחר. 

הפציעה שלי לא מוציאה אותי החוצה מעזה. הפציעה שלי מחזירה אותי פנימה, שוב, ושוב, ושוב. 

הפציעה שלי, היא בנפש. שנהרסה. שנחרבה. שנקרעה.

אני כבר לא מקנא בעידו על שהוא נפצע ואני לא. לא מקנא בכלל.