תחושת הכשלון לצד ההצלחה

בתור פראמדיק הגדוד, תפקידי היה להעניק טיפול רפואי מיטבי לפצועים, נוסף על כשירות החובשים, הדרכת לוחמים במתן עזרה ראשונה, ולחימה.

אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי בלחימה היה הרגע בו הרגשתי שנכשלתי. לא עמדתי במשימה העיקרית שלי. לא הצלחתי להגיע לפצועים ולתת להם טיפול רפואי.

זה היה אחרי היתקלות משמעותית עם מספר פצועים של אחת מפלוגות הגדוד, אשר קיבלו טיפול מהרופא הגדוד אך היה צורך שאגיע גם לסייע. החוליה שלי ואני יצאנו לכיוון נקודת הטיפול, כאשר סגן מפקד הפלוגה מוביל אותנו לשם. בדרך אנחנו חוטפים אש מדויקת עלינו. מתחילים לנהל לחימה. בסיוע כוחות שריון שפעלו בגזרה, האיום נוטרל כעבור כמה דקות לחימה, והמשכנו לכיוון נקודת הטיפול. אך עד שהגענו, אחרון הפצועים פונה.

הגענו לנקודת הטיפול,ואני מתחיל לקבל צ'אפחות על הגב ואמירות "מלכים אתם תאג"ד, קינגים". ואני בדיסוננס הזיה. הרי לא טיפלתי באף אחד. לא עשיתי כלום. כשהגעתי כל הפצועים כבר לא היו שם. ואז ראיתי את הפרצוף של כמה מהמחמיאים. שנפל להם אסימון, פעם נוספת, שאולי לא תמיד נוכל להגיע. אנחנו קרובים, אבל חשופים בדיוק כמוהם לירי, ומה יהיה אם בפעם הבאה אף אחד לא יוכל להגיע?

מאותו הרגע, ליוותה אותי תחושת כשלון. 

מוצדקת או לא, זה לא העניין. כעסתי על עצמי. איך לא דילגנו והסתערנו קדימה. איך לא דחפתי מספיק קדימה. הראש יודע שהיינו תחת אש מדויקת שהפילה אותנו במקום. הראש מבין שאם אני נפגע אז יש לנו משמעות קשה. הראש מבין הכל. אבל הראש גם יודע שיש לי תפקיד, לתת טיפול לכולם. והלב יודע, שבמקביל לטיפול הזה, הנוכחות וההגעה המהירה נוסכת ביטחון אצל יתר הלוחמים, כפי שראיתי פעם אחר פעם.

באותו הרגע של הכשלון, הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, אני אגיע לכל פצוע שיקרא לי.

בטקסי חיל הרפואה משמיעים את השיר "בלדה לחובש". על זה גדלתי והתחנכתי. להקריב מעצמי. ברגע האמת מבחינתי כשלתי, בתחושה שלי, אף כי לא היתה לי ברירה ממשית אחרת, בייחוד לאור זה שהפצועים האחרים קיבלו טיפול. בדיעבד, לאי ההגעה שלי לפצועים הבודדים באירוע לא היתה השלכה שלילית כלל. אבל תחושת הכשלון עוד הדהדה. 

 אחת הסיבות העיקריות שבזכותן לאי ההגעה שלי לפצועים לא היתה השלכה על  הפצועים היא שהם קיבלו את הטיפול שהם היו צריכים לקבל בשטח, ובעיקר - נעצרו הדימומים השונים. הרופא הגדודי העניק טיפול רפואי במקום, אך בנוסף אליו ולחובשי החוליה הרפואית שלו, היו במקום לוחמים שהניחו חסמי עורקים ותחבושות אישיות. אחד מהם, ניגש אליי בהמשך ימי הלחימה כשנפגשנו במקרה, ואמר שידע מה לעשות בזכות ההדרכות והתרגולים שאני עשיתי לו. האמירה הזו הפיחה בי מעט רוח טובה, מעט תחושת הצלחה, לצד התחושת הכשלון.

מילאתי בהצלחה את תפקידי בהדרכת החובשים והלוחמים. בזכות ההדרכות והתרגולים שערכתי ניצלו חיי לוחמים שנפצעו.

היום אני בוחר להתמקד בתחושת ההצלחה הזו, אבל את תחושת הכשלון, אני לא אשכח.