ParaMan’s Blog

אחרי צוק איתן ובעקבות פציעה פיזית שליוותה אותי מאז ומנעה ממני מלהיות בתפקיד לחימה בגדוד, עברתי לשרת באוגדת איו"ש, בתור פראמדיק בניידת טיפול נמרץ צבאית. תפקיד מעניין, מאתגר, מקצועי מאד, אבל שלא אמור להיות תפקיד לוחמה. ***   עזבתי את הגדוד בתחושת החמצה, בושת פנים אפשר לומר, ונסעתי עם הפקלאות שלי לבסיס אוגדת איו"ש שעל יד רמאללה כדי להיקלט בתפקידי החדש. נפגשתי עם כל מטה הרפואה של האוגדה שמאד שמחו לקבל אותי אליהם - פראמדיק ותיק, בעל נסיון טיפול ואחרי שירות מוצלח בגדוד. לעומתם אני, לא אהבתי את הקרנבל. רציתי להתחזק פיזית, לחזור לכשירות מבצעית ואולי להצליח לחזור לשרת בגדוד. אבל חלומות ומציאות לא נפגשים. מבסיס האוגדה לקחו אותי לבסיס חטמ"ר שומרון, אותו הכרתי היטב מאד מה"הקו" שביצעתי שם עם הגדוד עד שהוקפצנו לשטחי הכינוס לקראת הכניסה הקרקעית. חזרתי לבסיס בתחושות מאד מעורבות. שמחה על המקום המוכר, אבל עצב על מה שהיה ונחתך בבת אחת. גזרת שומרון היא גזרה מבצעית מאד עם המון אירועים רפואיים ומבצעיים, אזרחיים וצבאיים. הייתי צריך לעבוד מהר כדי להתמצא בניידת החדשה שלי לפני שאוקפץ לא...

 אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותך. היית כל כך יפה. יופי טהור. חיוך משובב נפש. הקסם הקרין ממך החוצה. מיד הרגשתי את הלב מתרחב. *** "פטיש חם פטיש חם. ירי בצומת תפוח" באופן מיידי, ממחשבות על היופי שלך, שעטנו לעבר זירת פיגוע, פעם נוספת. אני בכסא הפראמדיק, מפקד הניידת, ואת באמבולנס הנוסף של החטיבה, חובשת צעירה. הגענו לאירוע, זירה די מורכבת עם מספר פצועים, אבל לשמחתנו, ללא הרוגים. אנחנו מעניקים טיפול רפואי, עוצרים דימומים. אני מפנה פצוע קשה לבית החולים, האמבולנס השני חזר לחטיבה לאחר שיתר הפצועים פונו על ידי אמבולנסים של מד"א. כל הנסיעה חזרה חשבתי עלייך. איך היה לך, איך הרגשת. ביום הראשון שלך קפצת ישר לתוך התופת הזו, שהפכה עבורנו לשגרה בחודשים האחרונים. *** הגענו חזרה לבסיס, השלמנו את כל הציוד החסר, והלכתי לחפש אותך. הייתי חייב לשאול מה איתך. לראות שאת בסדר. הצבא לא באמת השקיע, אז לפחות, במשאבים שקשורים ברפואת הנפש. ובזמן הזה, היה לנפש כלכך קל להתרסק בין כל הפיגועים, הדם והמוות שהיו סביבנו. מצאתי אותך יושבת מבוהלת בפינת העישון, מגרדת את תווית בקבוק הסודה-אפרסק, בסטרס שלא קשה...

 זה היה בשבוע השני שלנו ללחימה. הערב ירד ואיתו שוב הגיע הדבר ששנאתי יותר מכל - החושך. חושך מוחלט. לא רואים דבר כשנמצאים בתוך הבית. משתדלים להימנע עד כמה שניתן מהלדליק פנסים כדי להימנע מזיהוי. לפתע, פיצוץ. אני זוכר שהרגשתי את הכל רועד סביבי. הכל זז. הבטן התהפכה. האוזניים מצפצפות. הרגשה של ריחוף באוויר והזמן שעוצר מלכת. הבזק מהיר של אור ואש, ולאחריו חושך. למשך כמה שניות לא הרגשתי דבר. לא שמעתי כלום. ראיתי רק את עצמי, אבל בתוך ערפילית של תחושות מוזרות. לא הרגשתי כאב. חשבתי שאני מת . חלפו כמה שניות שהרגישו כמו נצח והרגשתי יד מונחת על הכתף. זה היה הלל, החובש שבחוליה איתי מוודא שאני בסדר. מיששתי את עצמי, לא ראיתי דם ולא הרגשתי כאב, אז סימנתי לו שאני בסדר.  וידאנו שכל הכוח שהיה איתנו בבית בסדר. איכשהו, בדרך נס, לא היו פצועים. מלבד השמיעה, אבל לזה כבר ייחסנו חשיבות פחותה ככל שהזמן חלף לו. באותו הלילה אפילו לא הצלחתי לדמיין את האשליה של השינה. כל הזמן חשבתי על כך שאני חשבתי שמתתי. הייתי משוכנע שהסיפור שלי נגמר בשבריר שניה, טיל נ"ט אחד גמר אותי. חשבתי על כל מה שרציתי לומר לאנשים לפני הל...

  שלב ראשון - NAMING חשבתי שאני בסדר. השתחררתי מהשירות הסדיר, שהיה רצוף בחוויות מטלטלות, והאמנתי שאני בסדר. נעזרתי בקב"ן החטיבה והאוגדה, מפגשים ביחידה לתגובות קרב, והשתחררתי. חשבתי לתומי שזה עוד פרק בחיים שהיה ונגמר. טעיתי. לפני כמעט שנה הפוסט טראומה התעוררה בשיא עוצמתה. פלאשבקים בתדירות גבוהה. סיוטים. ירידה באיכות השינה. חרדות. פחדים. הבנתי שאני לא בסדר. שאני לא כמו כולם. והתחלתי את הטיפול. רק במהלך הטיפול הבנתי שטעיתי. שבשבע השנים שחלפו מאז שהשתחררתי הפוסט טראומה היתה נוכחת אצלי. לא כולם קופצים מצלצול טלפון. לא כולם מריצים בראש בכל אירועי מקרים ותגובות ומה אני עושה אם קורה X ולאן אני הולך אם קורה Y. לא כולם נדרכים כשיש האטה פתאומית בכביש. לא כולם שונאים זיקוקים ואת הבס ממערכת ההגברה. לא כולם נמנעים ממפגשים חברתיים המוניים.  הבנתי שאני לא כמו כולם. אחרי המפגש הראשון עם הפסיכולוגית, שהיה מאד קשה עבורי, היא הכריזה: "מזל טוב. יש לך PTSD, אבל אני איתך כאן ונתחיל בעבודה". לא הייתי בשוק. בכלל לא. ידעתי שזו תהיה המסקנה. אבל משהו במתן הכותרת הקל עליי.    שלב שני - BLAMING כ...

בתור פראמדיק הגדוד, תפקידי היה להעניק טיפול רפואי מיטבי לפצועים, נוסף על כשירות החובשים, הדרכת לוחמים במתן עזרה ראשונה, ולחימה. אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי בלחימה היה הרגע בו הרגשתי שנכשלתי. לא עמדתי במשימה העיקרית שלי. לא הצלחתי להגיע לפצועים ולתת להם טיפול רפואי. זה היה אחרי היתקלות משמעותית עם מספר פצועים של אחת מפלוגות הגדוד, אשר קיבלו טיפול מהרופא הגדוד אך היה צורך שאגיע גם לסייע. החוליה שלי ואני יצאנו לכיוון נקודת הטיפול, כאשר סגן מפקד הפלוגה מוביל אותנו לשם. בדרך אנחנו חוטפים אש מדויקת עלינו. מתחילים לנהל לחימה. בסיוע כוחות שריון שפעלו בגזרה, האיום נוטרל כעבור כמה דקות לחימה, והמשכנו לכיוון נקודת הטיפול. אך עד שהגענו, אחרון הפצועים פונה. הגענו לנקודת הטיפול,ואני מתחיל לקבל צ'אפחות על הגב ואמירות "מלכים אתם תאג"ד, קינגים". ואני בדיסוננס הזיה. הרי לא טיפלתי באף אחד. לא עשיתי כלום. כשהגעתי כל הפצועים כבר לא היו שם. ואז ראיתי את הפרצוף של כמה מהמחמיאים. שנפל להם אסימון, פעם נוספת, שאולי לא תמיד נוכל להגיע. אנחנו קרובים, אבל חשופים בדיוק כמוהם לירי, ומה יהיה אם ...

כמה קנאתי בעידו שנפצע ויצא מהחרא הזה. אנחנו כבר שבוע בתוך הרצועה. שבוע של לחימה. של זיעה. של קהות חושים.  שבוע שבו אין יום ולילה, יש רק אור וחושך. שבוע שבו הלכלוך של הזיעה מתערבב עם הדם. שבוע שבו הסרחון מהפה מתערבב עם הסרחון מהזבל ברחובות והאוכל שנקרב בבתים. שבוע של לחימה עיקשת, הפצצות, יריות, והפגזות, לצד שמיעת שיגורים ואזקעות "צבע אדום" מהמרחק. שבוע של חוסר וודאות מוחלטת. לא יודעים אם שוב יהיה עיכוב באספקה של המים, האוכל והציוד - אז הכל במשורה. לא יודעים כמה זמן עוד נהיה בתוך החרא הזה. מלכתחילה, אמרו לנו 72 שעות וזהו. בפועל, רחוק מהמציאות. שבוע של משחק עם הגורל. שבוע של "כמעט". כמעט נפגעתי מהירי, כמעט נפגעתי מהנ"ט, כמעט. רק כמעט. אחרי כמה ימים, ה"כמעט" החל להפוך ל"הלוואי". הלוואי ואפגע, אפצע, ואז אקבל וודאות. אדע שאני בדרך החוצה. זה יכאב, זה לא יהיה נעים, אבל לוודאות הזו תהיה תחושת חמימות. אני אדע שאני בדרך החוצה. התחלנו לשחק עם הגורל. להתגרות בו. להוציא את היד החוצה מהחלון. לעמוד קצת חשופים יותר. קצת. לא רצינו למות, רצינו רק ודאות, רק לה...