מתתי. או ככה לפחות האמנתי

 זה היה בשבוע השני שלנו ללחימה. הערב ירד ואיתו שוב הגיע הדבר ששנאתי יותר מכל - החושך.

חושך מוחלט. לא רואים דבר כשנמצאים בתוך הבית. משתדלים להימנע עד כמה שניתן מהלדליק פנסים כדי להימנע מזיהוי.

לפתע, פיצוץ.

אני זוכר שהרגשתי את הכל רועד סביבי. הכל זז. הבטן התהפכה. האוזניים מצפצפות. הרגשה של ריחוף באוויר והזמן שעוצר מלכת.

הבזק מהיר של אור ואש, ולאחריו חושך.

למשך כמה שניות לא הרגשתי דבר. לא שמעתי כלום. ראיתי רק את עצמי, אבל בתוך ערפילית של תחושות מוזרות. לא הרגשתי כאב.

חשבתי שאני מת.

חלפו כמה שניות שהרגישו כמו נצח והרגשתי יד מונחת על הכתף. זה היה הלל, החובש שבחוליה איתי מוודא שאני בסדר. מיששתי את עצמי, לא ראיתי דם ולא הרגשתי כאב, אז סימנתי לו שאני בסדר. 

וידאנו שכל הכוח שהיה איתנו בבית בסדר. איכשהו, בדרך נס, לא היו פצועים. מלבד השמיעה, אבל לזה כבר ייחסנו חשיבות פחותה ככל שהזמן חלף לו.

באותו הלילה אפילו לא הצלחתי לדמיין את האשליה של השינה. כל הזמן חשבתי על כך שאני חשבתי שמתתי. הייתי משוכנע שהסיפור שלי נגמר בשבריר שניה, טיל נ"ט אחד גמר אותי. חשבתי על כל מה שרציתי לומר לאנשים לפני הלחימה ולא הספקתי, שלא העזתי. הבנתי שגם את השניה הקטנה של להיפרד מעצמי לא בטוח שאקבל. הרי, מי יודע בכלל מה מחכה לנו בצד השני?

המחשבה הזו לא הופיעה משום מקום. מאז שאני בן 15 אני מסתובב עם הידיעה המוזרה הזו שאני אמות כשאני לובש מדי צבא. זה היה חלום שחזר על עצמו כמה פעמים, ולא הרפה ממני. כל השירות הצבאי זה ליווה אותי, וביתר שאת בשעת הלחימה. ידעתי שאני אמות בצבא, רק לא ידעתי איך ומתי. 

הפעם חשבתי שזה קרה.

אבל לא.

אחכה לפעם הבאה.