בלילה הראשון בשומרון, הבנתי שאני לא בסדר

אחרי צוק איתן ובעקבות פציעה פיזית שליוותה אותי מאז ומנעה ממני מלהיות בתפקיד לחימה בגדוד, עברתי לשרת באוגדת איו"ש, בתור פראמדיק בניידת טיפול נמרץ צבאית. תפקיד מעניין, מאתגר, מקצועי מאד, אבל שלא אמור להיות תפקיד לוחמה.

***

 

עזבתי את הגדוד בתחושת החמצה, בושת פנים אפשר לומר, ונסעתי עם הפקלאות שלי לבסיס אוגדת איו"ש שעל יד רמאללה כדי להיקלט בתפקידי החדש. נפגשתי עם כל מטה הרפואה של האוגדה שמאד שמחו לקבל אותי אליהם - פראמדיק ותיק, בעל נסיון טיפול ואחרי שירות מוצלח בגדוד. לעומתם אני, לא אהבתי את הקרנבל. רציתי להתחזק פיזית, לחזור לכשירות מבצעית ואולי להצליח לחזור לשרת בגדוד. אבל חלומות ומציאות לא נפגשים.

מבסיס האוגדה לקחו אותי לבסיס חטמ"ר שומרון, אותו הכרתי היטב מאד מה"הקו" שביצעתי שם עם הגדוד עד שהוקפצנו לשטחי הכינוס לקראת הכניסה הקרקעית. חזרתי לבסיס בתחושות מאד מעורבות. שמחה על המקום המוכר, אבל עצב על מה שהיה ונחתך בבת אחת.

גזרת שומרון היא גזרה מבצעית מאד עם המון אירועים רפואיים ומבצעיים, אזרחיים וצבאיים. הייתי צריך לעבוד מהר כדי להתמצא בניידת החדשה שלי לפני שאוקפץ לאירוע הראשון שלי. שמתי את כל הרגשות והמחשבות בצד לכמה שעות והתחלתי לעבוד.

עשיתי היכרות עם הצוות שלי - חובש ונהג שאהיה איתם 24/7. 

עברתי על כל הציוד שיש לי - כל תיק, כל מגירה, כל שקית וכל דבר שיש בניידת - רציתי לדעת איפה הוא נמצא, כמה יש לי, תוקף ושהוא תקין.

הלכתי בזריזות במעלה גבעת החטיבה כדי להיפגש עם סגל הרפואה של החטיבה, עשינו שיחת היכרות ותיאום ציפיות, איחלנו בהצלחה אחד לשני והמשכתי הלאה.

הלכתי לתאג"ד (מחלקת הרפואה) של הגדוד שתפס קו וישב בחטיבה - איתם אעבוד גם באירועים רפואיים, אתרגל אותם, ואנסה אפילו להיות חבר שלהם. 

הכל היה מלווה בתחושה של זריזות ובהילות - עוד מעט יגיע האסון.

***

בסביבות 22:00 קרסתי לישון במיטה. היום התיש אותי מכל כיוון. המעבר לתפקיד החדש, הנסיעות, ההתארגנות. לא עצרתי לרגע ועכשיו פשוט נפלתי.

***

לא עברו חמש דקות ומצאתי את עצמי עם הנשק במצב ירי שוכב על הרצפה של החדר. הלב פועם בחוזקה ואני לא מבין מה קורה ומאיפה זה בא.

הנהג של הניידת רץ אליי, תפס אותי, הרגיע אותי. הוא היה חיוור ומבוהל. 

הוא ניסה לדבר איתי ולהגיד שהכל בסדר, סתם חתונה של ערבים בשכם. אבל אני, אני הרגשתי את הקליעים פוגעים בקירות לידי. שמעתי את השריקות. הרחתי את ריח אבק השריפה.

שם הבנתי שאני לא בסדר. שאולי חשבתי שאני מתמודד עם האירוע, שהשיחות עם הקב"ן עזרו. טעיתי. 

שם הבנתי שעברתי אירוע משמעותי, ושאני צריך עזרה מקצועית. 

שם הבנתי שמשהו בי נשבר.

קצינת הרפואה הגיעה לדבר איתי. ישבנו כמה שעות ודיברנו על הכל כמעט.

הרדמתי את עצמי לישון עם דמעות.

הנהג לקח לי את הנשק כי הוא חשש שאפגע בעצמי.

שם הבנתי שהסיפור שלי לא נגמר, הוא רק מתחיל.